<h1>ספר התרומות שער י"ד חלק י'</h1>
<h2>דף מא:</h2>
והיכא שהיתומים נתבעים מאחרים, וכיצד, כגון שטען אדם מהן אביכם לוה ממני על פה והיתומים טוענין אין אנו יודעין אם חייב לך אבינו אם לאו. מי אמרינן דלישתבעי נמי אינהו שבועת היורשין בשבועת היסת שלא פקדם אביהם שהוא חייב לזה חוב זה, או דילמא כיון שהוא אינו בא עליהם בטענת בריא שהוא יודע שאביהם צוה להם שעדין חייב לו, הלכך הוה ליה תביעת שמא ואין הסת בא על שמא, אלא שיש לו חרם סתם בלבד. בהא אית דאמרי שנשבעין שבועת היסת שאין ידוע להן אצל מורישן כלום. וכך השיב הרב אלפסי ז"ל, מה ששאלתם יורש שתבעוהו מחמת מורישו וכפר ישבע בגזירה או אינו נשבע אלא היסת. אם התביעה תהיה בשטר ישבע בעל השטר בגזירה ויטול, שהנפרע מן היתומים אינו נפרע אלא בשבועה. ואם התביעה על פה ישבע היורש שבועת היסת שאין יודע לו אצל מורישו כלום, על פי מה שאמרו [ב"ק קי"ח ע"א] מנה לי בידך והלה אומר איני יודע. ואע"פ שהתביעה מחמת אביו, הרי הוא עומד במקום אביו והתובע אומר בריא לי, הלכך ישבע לו שאינו יודע, ע"כ. גם הר"א אב"ד ז"ל השיב בתשובתו כך, אם בא שמעון על פה ואמר ליתומים אביכם היה חייב לי מנה, אם השיבו לו היתומים אפילו יש לך עדים שלוה אבינו ממך אין אנו חייבין לך לפרוע כלום, כי שמא אבינו פרע לך, שהרי אבינו היה יכול לטעון פרעתי, כדקיימא לן [שבועות מ"א ע"ב] המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרוע בעדים, והיה פטור בשבועת [היסת], אף הן נאמנין בשבועת היסת ויש על הב"ד ליטעון פרעתי ומפטרי בהסת, ואין לך עלינו אלא שתחרים עלינו שאם צוה לנו אבינו בשעת פטירתו שיהיה חייב לך שיודה, ע"כ. ומדנקט לישנא דתחרים עלינו אם צוה לנו אבינו, מכלל דסבירא ליה דחרם בשם הוא, דאם כן דחרם סתם הוה, היה לו לומר שתחרים על כל מי שידע שצונו אבינו.
ואיכא מאן דאמר שלא נאמרו דבריהם אלא כשבא עליהם בבריא שאביהם צוה להם, שהרי אין שבועת היסת באה לעולם על טענת שמא, דכיון דאינו בריא שהבן יודע שהוא חייב לו או מחמת ידיעתו או מחמת צואת הודאת אביו, וכנגדו של בן תביעת שמא הוא אע"פ שכנגד אביו הוא בריא והבן עומד בנכסיו במקומו והוא אין בא כנגדו אלא בשמא פטור, דנכסי דידהו מיקרי, ותקנתא דשבועת היסת תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. וכן דעת בעל העיטור וז"ל, רבוותא פסקו דמשתבעי יורשים שלא ידענו ולא פקדנו אבא שהיה חייב לך כלום. ומסתברא לא מבעיא היכא דליכא מקרקעי וליכא אלא מטלטלי, דליכא שבועה כלל, דתקנתא לתקנתא לא עבדינן, אלא אפילו איכא מקרקעי שבועה שלא פקדנו ליכא, דליתה אלא היכא דאית להו שטרא ותבעי לאחרים דמשתבעי אינהו ושקלי. ושבועת היסת נמי לא מישתבעי, דלדידיה תקנו לבריה לא תקנו. ותו דליכא שבועה אלא היכא דאתי בטענת בריא שאביהן צוה להן לפרוע, אבל בטענת שמא היכי משבעינן ליה, וכדאמרינן בירושלמי [כתובות פ"ט ה"ז] גבי פוגם שטרו ומת ויורש תבעו, בדין היה שאפילו אביו לא ישבע, ובו תקנו ובבנו לא תקנו, ע"כ. ולא מסתברא כותיה, דכיון דאמר בריא לי שירשתם ממון מאביכם שיש לי בו זכות מחמת ממון שאני יודע שלוה אביכם ממני, אין לך בריא גדול מזה ויש ליורש להשבע היסת שאינו יודע לו זכות במה שירש מאביו, ואע"ג דלא אמר בריא לי שאביכם צוה לכם אין עלינו בכך. וראייתנו מההיא דגרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ק קל"ה ע"א] גבי משנת זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו. ושיילינן ואינך מאי קאמרי וכו', ומשני לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעין. ואמר רבא עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור ומיהו מישתבע היסת, ודחינן לה מטעמא דכמנה לאחר בידך דאמי. מכל מקום משמע להאי סוגיא שהיה מדמה דבר לדבר דדוקא מנה לאחר בידך הוא דלא ישבע, הא אילו אמר אינהו אחיך אני ואני יודע בודאי כי יש לי זכות בקרקע או במטלטלין שירשת מאביך, דמקרי טענת בריא כמאן דקאמר מנה לי בידך, ואי אמר אידך איני יודע דפטור, אך ישבע שאינו יודע. ואע"ג דמצית למימר דהתם מיירי בדאמר להו אתם יודעים שיש לי בו זכות. הא לאו מילתא היא, דאם כן מתנה הוה תני לה בהדיא. מיהו זהו דבר פשוט אצלנו שאם טענו מנה לי בידך מחמת פקדון או משכון שעשיתי לאביך ונאבד מיד אביכם ואני יודע שיש לי זכות בעזבון שלו מחמת משכוני או פקדוני שנאבד ממנו. בהא כיון דמאונסין פטור והוא אינו יכול לדעת אם נאבד באונס, חזרה טענתו טענת שמא ואין עליהם אלא חרם סתם.
